ירושלמי- היחס בין אדם לנכסיו

בברייתא המובאת בשני התלמודים, עוסקים חכמים במציאות של שתי בהמות שנפלו לבור ביום טוב, ואם ישאירו אותן בבור עד מוצאי יו"ט הן עלולות למות.

באופן רגיל היה ניתן להעלותן כדי לשחטן בשביל יו"ט, אבל הברייתא עוסקת במקרה שהן "אותו ואת בנו", ולכן אי אפשר להעלותן ולשחוט את שתיהן ביום טוב. 

רבי אליעזר אומר שיעלה אחת מהן וישחטנה ביום טוב, ואת השניה ישאיר בבור ויוריד לה מזון לשם כדי שלא תמות. רבי יהושע אומר שניתן להערים ולהעלות אחת מהן כדי לשחוט, ולא לשחוט, ולהעלות את השניה כדי לשחוט, ואז לבחור את מי מביניהן לשחוט (לפי הירושלמי הוא לא חייב לשחוט אפילו אחת).

התלמודים דנים מדוע רבי יהושע לא מסתפק בפתרון של רבי אליעזר - להוריד לה מזון לבור כדי שלא תמות, והן עונים תשובות דומות. 

בבבלי (שבת קיז) - "משום צער בעלי חיים". בירושלמי (פסחים ג ג) - "כדי לחוס על נכסיהן של ישראל". 

מה ההבדל?

צער בעלי חיים זה ערך מצד הבהמה עצמה. 

בירושלמי רבי יהושע אומר שמעלה את הבהמה כדי שלא לצער בהמה של ישראל. בהמה של ישראל היא במעלה גבוהה יותר מסתם בהמה, ויש לחוש יותר לצערה. בסופו של דבר יש כאן צער ישראלי.   

שורש ההבדל הוא שבחו"ל הקשר בין האדם לקניינים שלו הוא קשר מעשי ותועלתי. אבל נפש הבהמה היא בפני עצמה, והקשר האדוק והפנימי עם בעליה אינו מופיע כ"כ. בא"י הקשר הוא פנימי. נכסיו של האדם הם חלק מעצמותו ומהותו. מתוך כך יש ערך לא לצער נכסיהן של ישראל.